הפקאוואג' נחשב למלך כלי ההקשה
ההודים,מקור השם בא מצירוף המילים "פאקשה" שפירושו – צד ו- "באג'" שפירושו –נגינה,
ביחד – הכלי שמנוגן מצדדיו. הפקאוואג' מיוחס לסיגנון ה"דרופאד" שהוא סיגנון השירה
העתיק ביותר בקלאסיקה ההודית שכולו מורכב מנושאים דתיים ומיתולוגים.הוא שימש כליווי
לתפילות ולמנטרות,שברובן מחולקות ליחידות קצביות קבועות. עד לפני הופעת ה-"טבלה"
במאה השמונה עשרה,היה הפקאוואג' כלי ההקשה העיקרי במוסיקה הקלאסית של צפון הודו,הוא
נהג ללוות את כלי הנגינה העתיקים בהודו כמו ה"ווינה" וה-"סרנגי",כמו כן שימש לליווי
ריקוד הקטאק.הוא מתגלה בציורים ובפסלים עתיקים בכמה מהמיקדשים העתיקים והמפורסמים
ביותר בהודו.בשעות הבוקר המוקדמות היתה נגינת הפקאוואג' נחשבת כסגולה לגירוש שדים
ורוחות רעות ולטיהור המקדשים.
הפקאוואג' הוא תוף דו צדדי דמוי גליל חלול מאוזן.במרכזו של העור הימני שנקרא
"דאיאן"- קבועה דיסקה
שחורה, תערובת מוקשה של אבקת ברזל ומי בצק ששומרת על העור מתוח ועל גובה צליל
גבוה,כיוון התוף נעשה ע"י מכות פטיש על דפנות העור למתיחה או הרפיית העור.על הצד
השמאלי ה-"באיאן",מדביק המתופף פיסת בצק מקמח מלא ומים שהוכנה מיד לפני הנגינה.הבצק
יוצר את צליל הבס הנמוך הייחודי כל כך לכלי זה.הכיוון נעשה ע"י הוספה או הורדת כמות
הבצק.הפקאוואג' מאופיין אף בביטוי הווקאלי של כל מכה ומכה
מה שתרם רבות להתפתחות ההרמונית של כלי עתיק זה.
